יום רביעי, 19 בפברואר 2014

כתבנו מדווח

יותר עבודה, בהחלט יותר עבודה! אבל, התמורה בהחלט שווה!!

בתחילת השנה שאלו אותי מספר פעמים אם במודל הכיתה ההפוכה יש יותר עבודה. אז התשובה היתה, 'סגנון העבודה שונה'. היום אני חייב לציין כי העבודה היא בהחלט רבה יותר. יתכנו לכך מספר סיבות:
- המערכת הדורשת מתלמידים הספק חומר ומספר בחינות רב
- עומס העבודה שלי מעבר לתפקידי כמורה להיסטוריה
- חלוקת זמן לא נכונה
- הכנה מחדש של מערכי השיעור
ויתכן כי כל הסיבת יחד - כל אחת במינון שלה - אשר גורמות לעבודה הרבה. בכל מקרה יש יותר עבודה, אבל... מה שקורה בכיתה שווה את זה!
שתי הערות ביניים. ראשונה, "כל מה שנאמר לפני המילה 'אבל' לא נחשב" (בנז'ן סטארק). שנייה, ראו הפוסט של אביב צמח מתאריך 15.2


בכיתה י' למדנו בחודש האחרון על איחוד איטליה והתלמידים למדו על לאומיות באמצעות עבודה ביחידים או בזוגות. הם בנו לאום, יצרו שפה, כתבו מיתוסים ואירועים היסטוריים והקימו מדינה על שטח. בפעם הבאה אציג את התוצרים לעבודה על הלאומיות המודרנית. 


כסיכום ולהמחשת נושא הרומנטיקה, נתתי שיעורי בית: "בארוחת השבת המשפחתית על כל תלמיד ותלמידה לקום, להחזיק בידו כוסית ולהכריז "אני מרים כוסית זו לכבוד מדינת ישראל". המשימה היתה לבדוק את תגובות היושבים לשולחן.

בשיעור לאחר מכן ביקשתי כי התלמידים ישתפו ויספרו על התגובות. יותר ממחצית הכיתה עשו את המשימה למרות המבוכה וכמחצית מהם שיתפו את הכיתה בתגובות המשפחה, היה מאוד מעניין.


תלמידי כיתה י' למדו על איחוד איטליה בשלושה שיעורים בכיתה, מצגת מלווה ומספר סרטונים. אולם לאחר מכן נשאר זמן בכיתה לקרוא מספרו של אדמונדו דה אמיציוס, הלב. התלמידים מכירים את הסידרה בכיכובו של מרקו ולא ידעו כי הסדרה מבוססת על חלק קטן מאוד מהספר שנלמד באיטליה. בחרתי להקריא את הפרקים על הקליבראי הקטן. ועל הילד האמיץ. שני סיפורים המדגימים מהי אהבת המולדת.



לאחר מכאן, הקראתי בכיתה קטעי מקור שונים של ג'וזפה מאציני ואחרים ולימדתי אותם לנתח קטע מקור היסטורי. וכעבודת כיתה בזוגות שהפכה לעבודת כיתה ברביעיות, ניתחו התלמידים קטעי מקור נוספים כגון: נוסח השבועה לתנועת 'איטליה הצעירה' ועוד. בשיעור הבא שאלתי את התלמידים מה דעתם על המטלות והם אמרו שלמרות שהיה קשה ובתחילה לא כל כך הבינו ולא כל כך סמכו על עצמם, היה להם מעניין. 

מכאן למדנו על שינויים בעולם היהודי. התחלנו בגישור בין העת העתיקה לעת החדשה. עברנו מחורבן הבית ורבי יהודה הנשיא דרך הקהילות במערב אירופה, מעמד היהודים בימי הביניים והגירושים הגדולים ממערב אירופה. דיברנו על גירוש ספרד וממשלת ספרד הגישה לי במתנה את החלטתה להעניק אזרחות לצאצאי גירוש ספרד, מה שהוביל לדיון היסטורי-אקטואלי בכיתה ולכך שתלמידים רבים חושבים אם לגשת לשגרירות ספרד ולבקש הוצאת דרכון ספרדי.

המשכנו לפולין וסיפרתי להם כמה היה ליהודים טוב בפולין - רוב הזמן - ועל כך שיהודים רבים קראו לה: פה לן יה. סיפרתי להם על הבעל שם טוב, על חסידות ועל חצרות חסידים. אחד התלמידים טען שהוא צאצא לחסידים משני צידי המשפחה ונתן הרצאה/הסבר מפורט, מצויין ונכון לגבי התפתחות החצרות החסידיים, כל הכבוד מיכאל.

ואז קפצנו לגרמניה למשה מנדלסון שלמרות שזכה במקום הראשון בתחרות פילוסופים מול עמנואל קאנט - לא קיבל את הפרס כי היה יהודי. דיברנו על מעמד היהודים לפני האמנציפציה ומעמדם תוך כדי תהליך האמנציפציה ועל האנטישמיות המודרנית. הדיון בכיתה היה סביב חוסר אמון הסביבה ביהודים. למרות שהגדירו עצמם: "גרמנים בני דת משה" ודגלו באמירה "היה יהודי בביתך וצרפתי בצאתך". למרות שהתקדמו בחברה מבחינת תפקידים בממשל או בהפקת רווחים, למרות ואולי דווקא משום כך הסביבה דחתה אותם. 

למי אתה נאמן? היתה האמירה הכללית כנגד יהודים. האם אתה נאמן לארצך או ליהדותך? האם אתה מגדיר עצמך כיהודי או כאיטלקי / גרמני / צרפתי? ובעיקר האם הסביבה האמינה להם או לא?

הנושא הגדול הבא הוא: הרצל והתנועה הציונית. אבל צריך ללמד מה היה קודם - למרות שזה לא בתכנית הלימודים! איך ניתן ללמוד על הרצל מבלי לדבר על מבשרי הציונות ועל ועידת קטוביץ'. איך ניתן ללמד על הברון רוטשילד מבלי לדבר על השר מונטיפיורי ועל מצב היהודים ברוסיה?

זה הזמן להודות לחינוכית 23, מכיוון שלמרות שהרייטינג שלה נמוך, זוהי אכן 'טלוויזיה קטנה וחכמה' את כל נושא הציונית אני מלמד באמצעות שלוש סדרות בהפקה מקורית של ערוץ גדול זה. 

- ארץ מולדת

- חדשות מהעבר

- לאן יהודים לאן




בכיתה י"א סיימנו את מלחמת העולם השנייה והתחלנו ללמוד על מלחמת העצמאות. 

המשימה האחרונה שקיבלו לסיום הנושא היתה לבחור אחת מהדמויות הבאות: יושב ראש יהודי של יודנראט או מורד יהודי באחד הגטאות או לוחם יהודי באחד מצבאות בעלות הברית ולכתוב שלושה מכתבים/עמודי יומן המתארים היכן הם נמצאים, את התקופה, מה הם רואים, שומעים, מרגישים. למה הם עושים את מה שהם עושים? מהן הדילמות וההתלבטויות שלהם בזמן שהם ממלאים את התפקיד שלהם? מה הסיכונים שהם לוקחים?


בקישור הבא - מכתבים ממלחמת העולם השנייה - תוכלו לראות את התוצרים יש טובים ויש טובים פחות יש מקוריים לחלוטין ויש המבוססים על כתבים קודמים, אבל כולם הם פרי יצירה עצמית. תהנו. 

תלמידי כיתה י"א כבר מבינים את רעיון הכיתה ההפוכה והתרגלו לשיגעונות שלי. למעשה מכיוון שהבינו כי עליהם ללמוד לבד ושאני לא ממש 'מאכיל' אותם את החומר. נוצר מצב בו בשיעורים עצמם כבר קשה להעביר הרצאה פרונטלית. הם לא מעוניים בה. הם רוצים סרטים, מצגת אקטיבית, פעילות אישית או קבוצתית או דיון. 

או שיצרתי מפלצת או שיצרתי תלמידים חושבים, בכל מקרה הם פרצו את הפרדיגמה של "המורה הוא מקור הידע".

לגבי מלחמת העצמאות על כל שמותיה, הצגתי את התמונה הבאה:


התמונה תמיד מזמנת דיון, פירוש השמות, מדוע נבחרו, מי בחר, ההשלכות, האם מדוייק או לא. כל זה עולה בדיון. אבל עוד קודם לדיון, יש צורך לברר את המושגים. בשביל מה יש סמארטפונים? מחלקים את הכיתה לשש קבוצות אשר חוקרות את השמות השונים למלחמה ולאחר מכן כל קבוצה מציגה את השם ומעלים לדיון, האם נכון או לא נכון לקרוא למלחמה זו בשם זה.

ולאחר מכן... שוב תודה לרשות השידור!! כילד אני זוכר את הסדרה 'עמוד האש'. כל יום שני או שלישי מוסיקת הפתיח היתה מהדהדת בבית ולאחר מכן שקט של כשעה. הורי היו צופים בסדרה, כדוברי אנגלית, מנסים לפענח את השפה. ואני הייתי בדרך כלל משתעמם... בדרך כלל.

אבל, מדי פעם היו פרקים מעניינים, פרקים של אקשן של מלחמות, קרבות וצילומים אותנטיים. כך היו הפרקים האחרונים, הקרובים יותר והמשמעותיים יותר לילד שגדל במדינת ישראל. בחרתי להציג להם את פרק 17 משפט האומות, על תכנית החלוקה ותחילת המלחמה. התלמידים - רובם - ישבו מרותקים. כמובן שלפני השיעור הם קראו את החומר בספר הלימוד, אך ההשפעה של סרט היא מאוד חזקה. מדי פעם נשמעו אמירות "עכשיו אני מבין" או "זה מעניין". 


ולאחר מכן, הצגת חמשת שלבי המלחמה בשני חלקיה, לפני ואחרי ההכרזה. לשם כך השתמשתי באתר הפלמ"ח עם מצגותיו הנפלאות - לחצו על המפה, מומלץ!


ובתוך חומר הלימוד עולים דיונים לגבי סליקים ממלחמת העצמאות, פרשת הסרג'נטים ודיר יאסין. לגבי האחרון, אחד הדברים שאני אוהב לעשות בכיתה הוא להוכיח פעם אחר פעם שהיסטוריה היא עניין סובייקטיבי לחלוטין. לכל סיפור בהיסטוריה יש לפחות שלושה צדדים, הצד 'שלנו', הצד 'שלהם' והאמת מבוססת העובדות.

בדרך כלל אני מחלק את הכיתה לשנים, אני טוען בפני התלמידים שנושא כל כך טעון קשה ללמד בקבוצה גדולה. וכך לאחר שמחצית הכיתה יוצאים אני מספר צד אחד של סיפור דיר יאסין, בשיעור לאחר מכן מתחלפות הקבוצות ואני מספר את הצד השני. בשיעור שלאחר מכן אני מבקש מהתלמידים להזכיר על מה מדובר. ההבעות, התמיהה, הקריאות שהופכות עד מהרה לצעקות וויכוח תמיד מקסימות אותי. השנה, כמו מתנה, קיבלתי ממפמ"רית היסטוריה ד"ר אורנה כץ אתר (תודה אורנה), קישור לסדרת מאמרים בנושא דיר יאסין באתר חדשות One. הסדרה חושפת צד נוסף לפרשה זו. מצורף קישור.

לסיכומו של עניין, ככל שהזמן עובר ושנת הלימודים מתקדמת אני שם לב כי יש להקדיש יותר זמן לכיתה הפוכה, יתכן כי זה רק בשנה הראשונה ובשנה השנייה יהיה קל יותר. יחד עם זאת, הרפורמה ללמידה משמעותית באה בדיוק בזמן על מנת ששני התהליכים הללו ישתלבו זה בזה.